לא פעם יוצא לי לחשוב..
מה אהיה כשאיעלם
איך איעלם, ומדוע
מה יהיו הנסיבות שיובילו לאירוע
האם תהיה זו תאונה או פשוט צירוף מקרים
או משהו ידוע מראש
אך אין זה יוצא דופן שביום מן הימים יבוא העת לכולנו, כל אחד בזמנו
והחיים הם משהו זמני שבא והולך וכל אחד חי את שלו.
אך יותר מכל יוצא לי לחשוב מה יחשבו עליי ביום מן הימים, מה יגידו עליי כשיעלו זכרונות ויגידו דברים
האם יהיה זה החיוך שיזכרו בו או הנתינה, הצחוק או ההשקדה וההתמדה, החברות, המוסר, הערכים או לווא דווקא החיבוק הנעים.
האם יספרו עליי עוד רבים או שמא ישכח שמי עם הימים
אין זהו רצון של כוח ועוצמה אלא אני יותר מסבורה כי זוהי שאיפתו הטבעית של כל אחד מאיתנו, להיות לנצר וזיכרון עלי האדמה.
הדברים אותם אנו עושים, בהם מתמידים, עבורם אנו חיים מעצבים את מי שאנחנו
אבל בבוא מן הימים, לא יהיו עוד כל האלמנטים עבורם אנו נלחמים, כל שישאר הוא זיכרון ישן של מי היינו כבני אדם
כמה חיוכים היינו זורקים ביום, מילים טובות שהרעפנו באוויר, או מילות חוכמה שהיינו משחילים.
בדיחות ישנות, מוטויים נדושים והכי חשוב משפחה וחברים
אז כשאיעלם.. אנא זכרו דבר אחד ממני, זאת אבקש
אל נא שכחו את שמי.
כי מאחורי השם מסתתרים כל הזכרונות שאותם תבקשו לחפש
